יום ראשון, 16 בינואר 2011




יהדות וציונות כורדיסתאן (העירקית)
ד"ר א. ברוואר (שכתב מחקר מקיף על יהודי כורדיסתאן) הגדיר כך: "יהודי-כורדי שחי במחוז המאוכלס ע"י כורדים ומדבר ארמית".

כורדיסטאן מבחינה גיאוגרפית ומדינית:

כורדיסתאן מחולקת בין שלוש רשויות: החלק הכי גדול נמצא בתורכיה, חלק בפרס, והחלק הקטן ביותר בעיראק. סה"כ ישנם 3 מיליון כורדים. כ-500,000 בעיראק. יהודי כורדיסתאן יושבים ברובם בחלק העיראקי.

כורדיסתאן העירקית ממוקמת בצפון עיראק ומחולקת לארבעה מחוזות ("אלויה"): מוצל, ארבל, סולימאניה וכרכוך. כל מחוז מחולק לארבע נפות ("אקציה"),ולכל מחוז ממונה "מותצרף"- מושל. על כל נפה ממונה "קאאס מקאם"-ממלא מקום. כל נפה מחולקת לכמה חבלים, ועל כל חבל ממונה "מודיר"-מנהל.

אע"פ שהכורדים הם עם עתיק, אין להם מסורת מדינית, חברתית או תרבותית. היה בתוכם חוסר אחדות, מה שהוביל לכך שלא היתה להם עצמאות משלהם (פוליטית).
מרכז התישבות היהודים הכורדים הוא באזור ההררי.

ראשית התישבות היהודים בכורדיסתאן (פעם האימריה העותמנית):
מסורת עתיקה של יהודי כורדיסתאן טוענת, שהם צאצאי עשרת השבטים מזמן גלות אשור. הראשון שהזכיר מסורת זו היה ר' בנימין מטודלה, שביקר בכורדיסתאן לפני שנת 1170 וכתב על כך. גם הנוסע בנימין השני הזכיר זאת כשביקר בכורדיסתאן.
הנשיא בן צבי כותב: "האובדים מארץ אשור אלה הם בני השבט היהודי הנידח בהרי כורדיסטאן...הוו שם את הישוב היהודי הראשון, אכן זהו השבט היחידי אשר שמר מסורת בת אלפיים ושבע מאות שנה...". הוא מבסס קטע זה על הפסוק מישעיה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור".)ישעיהו כ"ז, 13(
מאז תקופת גלות בבל, לא נפסקה ההתישבות היהודית.
ישנה מסורת אחרת, שבין האשורים בצפון עיראק יש הרבה משפחות שיש להם מסורת קדומה כי הם ישראלים ולפני 500 שנה הם הוכרחו להתנצר. אלו שהוכרחו להתנצר עדיין שומרים מנהגים יהודיים מיוחדים. הם לא מתבוללים עם האשורים (מתחתנים בינם לבין עצמם), ועדיין הם מפחדים לגלות את מוצאם בפני הנוצרים.

היחס ליהודים בכורדיסטאן:
בימי מסע הצלב השני, מצבם הכלכלי של היהודים היה מצוין, (עפ"י מכתבי בנימין מטודלה והרב מריגנסבורג). בתקופה זו הרבה יהודים ברחו ממסעות הצלב בארץ – אל הערים מוסול, עמאניה ועוד שהפכו למרכז גדול ליהודים.

עלייתם לא"י:
למרות הקשר החזק שלהם לארצם ולמקום מגוריהם, יהודי כורדיסתאן היו ידועים באהבתם לא"י-ציונותם, וחיבתם לכל יהודי (במיוחד לאלו שבאו מא"י). בנימין השני כתב:"כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים.. אז יצאו כולם לקדם פניו ומנשקים את כפותיו זקנו וגם רגליו, ..." (וכו').
במאה ה-16, נזכרים יהודים שעלו מכורדיסתאן והתישבו בצפת. הם התעלמו מהסכנות, המכשולים, וכל הבעיות הכרוכות בעליה לארץ.
יהודי כורדיסתאן היו מבין הראשונים (מעדות המזרח) שהתישבו בא"י. הרדיפות המתמידות רק הגבירו את קצב עלייתם.

ראשית התישבותם חלה בשנת 1812. כולם התאקלמו בארץ די בקלות, וכתבו מכתבים מעודדים לקרוביהם וכך זה התפשט ועלו יותר ויותר יהודים- כפרים שלמים התרוקנו מיהודים שעלו לארץ (והתישבו בעיקר בירושלים)
רוב העולים היו מכורדיסתאן העירקית.

יהודי זאכו:
החלו לעלות לארץ בשנת 1920, והיו מהראשונים להתיישב בירושלים. העולים הראנים הגיעו עם דרכונים רשמיים. משנת 1925 היהודים שרצו לעלות נסעו לבגדד, משם לסוריה, ומשם לצידון (לבנון)- שם הוקם מחנה מעבר,ומשם הם הגיעו על גבי חמורים לצפת.

ההסתגלות בארץ:
כולם הסתגלו בארץ די בקלות, מצאו בתים ומקומות עבודה (עבודות כפיים ונוף הארץ)
לפני הקמת המדינה, מספר היהודים הכורדים בירושלים הגיע לכמעט 6000 אנשים.
הכורדים הסתפקו במועט כדי לחסוך לעצמם כסף ובנו שכונות כגון זכרון יוסף, זכרון יעקב, שערי רחמים ועוד.
העדה הכורדית בא"י היתה מפולגת ומפוזרת.

אחרי קום המדינה, השלטונות בעיראק לחצו מאוד על הקהילות היהודיות (הרבה מהמשפחות היו חצי בישראל וחצי בכורדיסתאן, ולא הורשו להתכתב אחד עם השני- מה שיצר נתק בתוך משפחות)
בחורף שנת 1951-2 הורשו היהודים לעלות לארץ אך הם היו מחויבים להשאיר את רכושם.
בזמן זה התחיל מבצע עזרא ונחמיה שמעלה את יהודי עיראק וביניהם גם כמעט את כל יהודי כורדיסטאן.

מבצע עזרא ונחמיה:
מכונה גם בשם מבצע בבל\ עלי בבא. נערך בין השנים 1951-2.
מטרתו: להעלות את יהודי עיראק (ביניהם גם יהודי כורדיסתאן בעירק) לא"י. העירקים לא נתנו ליהודים לצאת מארצם. (למרות שיש יהודים שניסו לברוח בדרכים לא חוקיות- חלקם נתפסו וחלקם הצליחו).
בשנת 1948 לאחר הכרזת העצמאות, היחסים ליהודים בעיראק הוחמרו בצורה משמעותית.
ממשלת ישראל, שהיתה מודעת למצבם הקשה חיפשה דרכים להעלות את יהודי עיראק ארצה.
כאשר אישרה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה ולאחר היסוס קל מצד היהודים (הם חשבו כי מטרת השלטון הוא לחשוף את הציונות אצל היהודים(, ולאחר שהבינו כי הממשל העיראקי באמת מאפשר את עזיבת היהודים, החלה עלייה המונית של יהודי עיראק, שהגיעו לארץ במטוסים אמריקאים ששכרה ממשלת ישראל.
סה"כ הועלו כ-125,000 יהודים.

דמוגרפיה:
עלו בין השנים:
1920-1926- 1900 יהודים כורדים - ויחד עם הוותיקים,
1935- 2500 -מספרם הגיע ליותר מ- 8000 (בשנת 1935)
1951-2- כל שאר יהודי כורדיסתאן

לפני הקמת המדינה:
6000 כורדים בירושלים
100 בת"א יפו
400 בטבריה
150 בצפת




עיראק






View עירק in a larger map

סיפור עלייתם של זלפה ופנחס ברוכיאן:

כשקמה מדינת ישראל, הגיעו לבנה שליחים מישראל, ושכנעו את היהודים לעלות לארץ. את זלפה ופנחס ברוכיאן, לא היה כל צורך לשכנע- הם התקשו להאמין שהדבר אפשרי, שחארי שנים של כיסופים הם יוכלו סוף סוף לעלות ולחיות בארץ הקודש. המוסלמים לא רצו שהיהודים יעזבו ואמרו להם שלא כדאי להם לעלות לישראל כי הכל יהיה יקר שם. אך המשפחה מכרה את כל רכושה בכסף מועט ויצאה מבנה לסאקז, מסאקז לטהרן יחד עם משפחתם. שרה מספרת שבוקר אחד העירו הוריה אותה ואת אחיה, ואמרו להם לקום מהר ולארוז את חפציהם כי נוסעים לארץ ישראל. לדבריה, הכניסו אותם כמו "פרות וסוסים" למשאית, וכיסו אותם בברזנט. ריכזו אותם בבית כנסת ושם הם ישנו מספר ימים. משם הסיעו אותם לשדה התעופה בטהרן, והם הקימו מחנה אוהלים בחצר בית קברות שהיה סמוך לשדה התעופה.
בטהרן נפתח בית כנסת ואולפן גדול לעברי, שהכינו אותם לקראת העלייה וחילקו להם אוכל. המשפחה היתה צריכה להמתין עד שיגיע תורם לעלות ארצה. מבין אלפי היהודים שרצו לעלות, העלו קודם את החקלאים. חברי הקהילה של זלפה ופנחס אמרו שהם עוסקים בחקלאות- אפילו שלמעשה הם לא- וכך, בשנת 1950 הם טסו לישראל לאחר ששהו במחנה האוהלים בין שבועות לחודשים. בארץ נפרדו ממשפחתה שלסבתה של זלפה אשר שוכנו במקום שנקרא "שער העלייה" ליד עתלית, שם חיו באוהלים. את זלפה, פנחס ומשפחתו שיכנו בטבריה במעברות זרעין- מחנה אוהלים צפוף וחם. למרות זאת, פנחס אומר שהם הסתדרו "בסדר גמור". את המזון קיבלו בתלושים ובמנות קצובות, ורק בערבי שבת אכלו בשר. לא היתה לפנחס עבודה קבועה, ושלחו אותו לעבוד כל יום במקום אחר, בעבודות פיזיות קשות, למשל בעבודות בניין ובקטיף.
מבחינת המשפחה- עלייה לארץ ישראל משמע עלייה לירושלים, אליה חלמו תמיד להגיע. כאשר מלכה-אימו של פנחס- הלכה לבקר את אחיה במוסררה, היא גילתה שיש חדר פנוי בבנין שלו. היא שלחה מכתב לבני משפחתה שהיא נשארת בירושלים, ושיבואו אחריה. הם גרו במוסררה תקופה מסוימת ולאחר מכן עברו לגור בדירה נטושה אחרת ב"בית טאנוס" שבממילא- בניין בעל דירות נטושות שנאסרו למגורים, שכן היה בשטח הפקר מול הגבול הירדני. זלפה, פנחס, ילדיהם ומשפחתם הצטופפו כולם בדירת שלושה חדרים קטנה. פנחס מספר על נס גדול שאירע להם. שעות ספורות לאחר שפנחס וזלפה ימאו את ביתם, נחתה פצצה ירדנית בחדר הילדים, על מיטתו של פנחס ואחיו גואל. לפנחס היה קשה מאוד למצוא עבודה בירושלים. בסופו של דבר הוא עבד בתור עובד בניין בקיבוצים מ-6 בבוקר ועד 12 בצהריים, ומ-12 עבד בתור שרת של בית ספר. בשלב מסוים יצאה גם זלפה לעבוד כדי לממן את לימודי ילדיה. היא עבדה תחילה בעבודות נקיון במכונים בריטיים, ולאחר מכן בעבודת ניקיון מסודרת יותר בעירייה.




תגובה 1:

  1. מרתק! שמתי לב לשני דברים בפוסט: אחד שאתה קורא לאירן פרס והשני שאתה כותב כורדיסטאן וכורדיסתאן. מה האיות הנכון? אני מניחה ש-טאן-זו עיר בפרסית. בכל מקרה, נראה שבכל המפות פרס כבר לא קיימת ויש רק אירן כיום.

    השבמחק